מאת: אליה פינסון
ההרפתקה שלי על גלגלים החלה כמסע בעקבות החופש והטבע, וכן כמענה לקונפליקט המתהווה במפגש של שני ערכים אלו אל מול המציאות ויוקר המחייה.
כזכור, הרפתקה זו התגלגלה לסופה כאשר נסיבות החיים גרמו לביטחון ולנוחות לעלות מעלה מעלה בסולם הצרכים שלי (או בקיצור- כאשר הפכתי לאמא). כעת, לאחר כמעט שנה של מגורים בבית בנוי, נייח וקונבנציונלי, מה עלה בגורלו של הקונפליקט?
ובכן, כפי שאני חווה אותו- הוא רק נהיה ממשי וקונקרטי יותר. יוקר המחייה מגיע לשיאים היסטוריים והיסטריים; מחירי המזון, הדלק, הביגוד, הבילוי והדיור מרחיקים לכת, ומרחיקים את החופש ואת האפשרות לקרבה לטבע. מההתרשמות שלי, אנחנו לא הקורבנות אלא השותפים.
אם פעם היינו יכולים למצוא נחת בתוך אוהל על שפת הירדנית, עם כמה חברים וקפה טורקי בפינג’אן, היום הרבה יותר שווה לנסוע לריטריט באלפי שקלים, שיחבר אותנו לטבע ולעצמנו בשלל אמצעים גרנדיוזיים, דוגמת טקס קקאו אורגני, פראי ונא ואוהל ממוזג. שלא תטעו, גם אני השתתפתי בכמה כאלה ונהניתי מאוד, אבל בעיניי זה גם מבשר על אובדן ההנאה מהפשטות. או שפשוט שכחנו איך עושים את זה לבד.
אבל ב-2022 כמו ב-2022, אנחנו אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה. ויש יתרון בהיברידיות הזו שמאפשרת הנאה מכל העולמות. אז היום כשאני יוצאת לטבע מהדירה העירונית, אני יכולה להתלכלך קצת בבוץ ולחזור למקלחת חמה. החשמל זורם בשפע, ואין כבר לילות חשוכים וקרים כתוצאה מימים שבהם הפאנלים הסולריים לא הפיקו מספיק חשמל. כשאני משקה את הפוטוס שלי, העציץ היחידי בערך שניתן לגדל בבית שהוא לא מואר מספיק, איני נותנת את הדעת על כמות המים המתועלת לצורך פעולה זו, כי מלאי המים שלי כבר לא מוגבל. אלו הם דברים שבשגרה.
אני נזכרת בקיץ שעבר. היה חם, לוהט ומיוזע במיוחד. למרות המיזוג בקרוואן, לא היה ניתן לברוח מהחום של יולי-אוגוסט, ובזיכרוני נחקקה סצנה אחת שבה שתי כלבותיי מתנשפות בקצב, לשונן הארוכה נשמטת החוצה בייאוש, כאילו מבשרות לי שאלו הם תנאים קשים אפילו לכלבים. ובאמת, במבט לאחור, זהו לא אורח חיים שמתאים לכל אחת ואחד. אפילו לא לי כרגע, ולכן הכתיבה הזו מעוררת בי נוסטלגיה נעימה אך לא געגועים.
אני מתגעגעת לחופש, לקלילות ולפשטות שבחיים האלה; לריח של האדמה ולשפע ההשראה שאפשר למצוא בטבע; להתעוררות מזריחת החמה ולא מהשעון המעורר; לחיים בלי חשבונות לשלם וגם בלי לדפוק חשבון. חלק מהדברים הללו יישארו בעבר, כמו זיכרונות מתוקים, וחלקם ימצאו שוב מקום בחיי, בצורות כאלה או אחרות.
ועד אז, מי ייתן ונמשיך להנות מכל הנפלאות שהעולם מציע לנו, כי בינינו, כבר הגענו לשיא מבחינה טכנולוגית, ועדיין נשאר לנו טבע להנות ממנו. כל מה שיש לנו זה הרגע הזה, ויש בו מספיק, גם אם אנחנו שוכחים את זה לעיתים תכופות מדי. יש לנו ממה להנות ועל מה להודות, גם אם יקר פה נורא.
>> לקריאת סדרת הכתבות “תואר על גלגלים” מההתחלה