מאת: אליה פינסון
דיברנו על המניעים והחלומות לחיים על גלגלים, על אתגרים וסטריאוטיפים. בחלק השלישי והאחרון לסדרת מאמרים זו, אני כותבת לכם על סיומה של התקופה הזו עבורי (לעת עתה). כמה סמלי!
בן זוגי ואני התרגלנו לחלוק ביחד מרחב מחייה קטנטן ועכשיו אנחנו משתרעים בתוך 110 מ”ר בנויים שלמים. איך זה קרה? בואו נלך אחורה..
החורף גילגל אותי להתמקם בחצר של משק במושב מקומי. לא עבר זמן רב עד שגיליתי, למרבה הפלא, שאני לא הקרוואניסטית היחידה במקום. וכך הכרנו, אני והפזמ”ניק שחי ככה כבר עשור (זוכרים שיש משהו ממכר בתחושת החופש?). נריץ קדימה את כל הקטע של אהבה ממבט ראשון, עד לימים אלו, שבהם אנו עומדים להפוך להורים בפעם הראשונה.
כחלק מההכנות לתפקיד החדש והמלהיב, החלטנו לחזור קצת לבית “קונבנציונלי”. בדרך לשם היו התלבטויות והתחבטויות, ניסינו לדמיין עם אילו אתגרים נצטרך להתמודד ולחפש קצת השראה אצל משפחות שמתגלגלות (מסתבר שבארץ זה פחות נפוץ). לבסוף הוחלט שהנוחות מוכרחה להנחות את החלטותינו בשנה הקרובה. וכך, הקרוואנים אוחסנו בצד ואנחנו עברנו לדירה בעיר…
זה קטע שדווקא בשביל לחזור למקום ה”שגרתי” הזה, כביכול, יש צורך במרכיב הגמישות. אבל כל שינוי ומעבר מצריך את המרכיב החשוב הזה.
קטע קצר מתוך טקסט ארוך יותר של פאולו קואלו, פוגש אותי שוב ושוב בכל מיני מעברים בחיים:
“תמיד חשוב לדעת מתי מסתיימת תקופה בחיים.
אל תתעקש להישאר בה מעבר לזמן הנחוץ, כי תפסיד את שמחת העתיד יבוא.
סגור מעגלים, סגור דלתות, סגור תקופות בחיים.
תן לרגעים שהסתיימו לפרוח ללא חזרה”
אם המעבר הקודם זכור לי כמרגש ואופורי, התחושה הזו די נעדרה מהמעבר הנוכחי. החיפוש אחר בית עם גינה לא צלח, והזמן האיץ בנו. נאלצנו לוותר על הערסל המתנדנד ורוב השתילים שגידלנו באהבה. היה קשה למצוא דירה שתלהיב אותנו אחרי שהתרגלנו לדונמים של טבע חופשי. אף אחת לא הייתה מוארת או מאווררת מספיק. נאלצנו לרהט את הבית מאפס, ובאותה הזדמנות גם נשבענו להמשיך באג’נדה המינימליסטית ולא לצבור ציוד ורכוש מיותר.
כשכבר התמקמנו בין ארבע הקירות החדשים שלנו, היה זה לקראת סופ”ש גשום וסוער במיוחד. פתאום מצאתי נחת בכך שאין צורך למהר לקפל ולכסות את כל הציוד בגינה מפני הגשם (שהייתה מוקד הבילוי העיקרי שלנו, ועמוסה בכל טוב בהתאם). והאפשרות לקחת אמבטיה לוהטת, מכפרת מעט על חסרונן של המקלחות שהיו לנו תחת כיפת השמיים. האינטימיות של המרחב הקטן התחלפה באינטימיות מסוג אחר, מהסוג הזה שקיים בצפייה משותפת בטלוויזיה על הספה. אפשר לומר שהתברגנו (מלשון בורגנים), והאמת היא, שזה לא נורא בכלל.
רגע לפני שאני סוגרת את הדלת, אני נזכרת לקחת את המינימליזם שהפך לעקרון מנחה בחיי. זה די מצחיק, וגם משמח, לראות את ארון הבגדים הענק ריק למחצה. אין לי עניין ביותר רכוש ממה שיש לי, בצבירת פריטי נוי או אוספים מיותרים כמו אוסף הצ’ייסרים מסביב לעולם שאגרתי במשך זמן-מה. שום פריט שנפטרתי ממנו, ולו הסנטימנטלי ביותר, לא יצר אצלי תחושת חרטה. הדרך לקלילות כרוכה בהשלת משקל מיותר.
אז בעיניים הנישאות אל שמחת העתיד שיבוא, אני סוגרת את התקופה הזו, מבלי להתעקש.
נתראה בדרכים טובות!
>> תואר על גלגלים: חלק ד’ (אפילוג)