“לאן טסים אחרי המבחנים?”: תאילנד

מאת: נועם פוגלנסט

רוב מי שנוסע לטייל בתאילנד לא מתכנן ללכת יחף בג’ונגל בשיירה של עשרות אנשים במשך ארבעים דקות, מבלי להרים את המבט מהרצפה.

אני ובת זוגתי, שווילי, מטיילים כבר כמה שנים טובות. בעבר, היינו עושים “טיולי אקסלים”. באחד הטיולים הראשונים שלנו בניו יורק, זה היה הכי קיצוני: כל יום היה עמודה באקסל, ופשוט ביצענו אותה. האמת היא שבילינו ברמות. זו גישה סבירה ומאוד מרגיעה, והרבה אנשים נוקטים בה או במשהו שדומה לה. עם הזמן קצת התרככנו, וגם צברנו ניסיון (יש שיגידו אולי יותר מדי) בלטייל.

בסוף הגענו להיפך המוחלט של גישת טיולי האקסלים: נחתנו בבנגקוק בלי תוכנית וכמעט בלי ידע על תאילנד. היה לנו רק כרטיס טיסה חזור לישראל לעוד ארבעים ושמונה ימים ומלון ללילות הראשונים בעיר. הימים הראשונים בבנגקוק היו קשים. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו במזרח בכללי, ובמדינת עולם שלישי בפרט. לוקח זמן להתרגל לרעש, לריחות ולחום הקיצוני. לקח לנו זמן להבין שזה לא כמו במדינות אירופה, בהן יש בכל פינה מסעדה נעימה או מוזיאון מעניין. תאילנד היא אמנם מדינה תיירותית יחסית, אבל זה סוג תיירות שונה מאוד מזה של העולם המערבי המוכר לנו. אחרי כמה ימי התאקלמות בבנגקוק, החלטנו להזמין טיסה לצפון תאילנד. פתאום היינו מוקפים בג’ונגלים האדירים של צ’אנג מאי ולא ברחובות העמוסים של בנגקוק.

כעבור כמה ימים שם, התחלנו באמת להתרגל לקצב ולהבין איך למלא את הזמן שלנו בדברים כיפיים. כשמטיילים בלי תוכנית, רכב זה משהו שנותן חופש אדיר. נכון שזה יכול להיות מאוד יקר, אבל הרבה פעמים הרכב בא על חשבון עלויות אחרות, כי הנסיעות ועצם השהייה בטבע הופכים להיות האטרקציה המרכזית. עשינו בערך שבועיים עם רכב בצפון תאילנד (בכל פעם הארכנו את ההזמנה בעוד כמה ימים כי רק רצינו להמשיך לנסוע בו) ואין סיכוי שהיינו חווים את האזור באותה העוצמה בלעדיו. זה נתן לנו לעשות שלל דברים, כמו לבקר במנזרים אקראיים ויפהפיים שתיירים בדרך כלל לא מגיעים אליהם. או למשל, לעצור לאכול על האש בכפר קטן בו אף אחד אחר לא ידע מילה באנגלית, ובכל זאת הצלחנו לייצר שם חיבור מסוים סביב האוכל והנחמדות של האנשים. הרכב אפשר לנו לאזן בין מקומות פופולריים ומתויירים לבין אזורים מקומיים ושקטים.

ההתניידות ברכב גם הביאה אותנו לנקודה היחידה שכן תכננתי מראש: שהייה במנזר בודהיסטי. מנזרים כאלה מארחים אנשים בחינם על מנת להעניק להם הזדמנות ללמוד על הדת הבודהיסטית. בחרנו בקפידה במנזר אותנטי שנמצא ליד הגבול עם מיאנמר ונועד גם למתחילים (במקומות למתקדמים מקבלים רק גברים ודורשים לבוא עם ראש מגולח). בילינו שם שלושה ימים מלאים במדיטציה ובטקסים. שם עשינו את מדיטציית ההליכה בג’ונגל שהזכרתי בתחילת הפוסט. השהייה במנזר הייתה קשה וחווייתית, אבל זה סיפור שלם בפני עצמו. אחרי שלושה שבועות, הרגשנו שהיינו מספיק זמן בצפון תאילנד. התחלנו לחקור על טיסה לאזור האיים בדרום המדינה.

בגלל שלא תכננו כלום, הבנו שנשארנו עם יותר מדי זמן ושהשהייה באיים תצא ארוכה מדי. זה כן הכניס אותנו למערבולת קטנה של התלבטיות, אך בסוף הפתרון היה מטורף: פשוט טסנו לסינגפור. בילינו שם חמישה ימים מדהימים, וזה סגר לנו את הפער. משם טסנו לאיים. בדרום תאילנד הגישה של טיול ללא תוכנית הייתה פשוטה יותר למימוש. זה אזור מושלם לאנשים עם הרבה זמן שפשוט מתגלגלים. בכל פעם שמיצינו מקום מסוים, פשוט עברנו לאי אחר. ככה יצא לנו במקרה לראות פסטיבל שנתי בפוקט בו חוגגים מסורת סינית שקשורה למניעת מגפות. כשמיצינו את המסיבות והטירוף, בילינו ארבעה ימים שקטים באי פחות פופולרי במלון מפנק. דאגנו לתכנן במידת מה את הלו”ז כדי להגיע בזמן למסיבת הפול מון המשוגעת בקופנגן.

הרבה אנשים באים לתאילנד עם תוכנית מסודרת. למעשה, יש טיול אחד מקובל שכולם עושים: נוסעים לצפון לעשות טרק בג’ונגל, טסים לדרום לרבוץ בחופים, ולבסוף עושים שופינג בבנגקוק. דוחסים בשלושה שבועות בלבד את כל האטרקציות הפופולריות ומתקתקים אותם כמו רשימת מכולת. אני מאוד שמח שבאנו לתאילנד עם המון זמן ובלי תוכנית בכלל.

ככל שהטיול ארוך יותר, לא לתכנן זו גישה שמשתלמת יותר. אם יש לכם רק שלושה שבועות לחופשה כולה, כדאי פשוט להיות רק באזור אחד כך שייווצר לכם הרבה זמן באותו המקום. הנקודה היא לא וויתור על הדברים הפופולריים. הם לרוב באמת שווים ביקור, ובשורה התחתונה עשינו הכול כי דאגנו לא לפספס משהו משמעותי. הגישה הזו כן מנעה מאיתנו להיתקע בתוך תוכנית גנרית שקבענו מראש, חודשים לפני הטיול, בצד השני של העולם והיא אפשרה לנו לעשות משהו שונה וייחודי בנוסף לטיול הסטנדרטי. זו גישה שדורשת הרבה גמישות ופתיחות מחשבתית. חלק גדול מהקושי הוא שצריך לעשות הרבה “שיעורי בית” תוך כדי תנועה.

כל הזמן צצו לנו שאלות ודילמות, וההתמודדות השוטפת הזו יכולה להיות מלחיצה ומכבידה. לכן השתדלנו להיות קלילים ולא להיתקע יותר מדי על תכנונים. עם הניסיון בטיולים, צוברים הרבה רוגע וביטחון, מבינים שאפשר להזמין מלון עבור אותו היום (זה הרבה פעמים יותר זול), ושחשוב לקחת הפסקות וימי מנוחה. בקיצור: ההיפך המוחלט מטיולי אקסלים. במקור תכננתי לשתף בכתבה הזו את כל הדברים המדהימים שעשיתי בתאילנד. במקום, יצא לי משהו שהוא יותר כמו טור דעה שמסביר למה לפעמים כדאי לשקול לטייל בלי תוכנית. אני חושב שזה שלא סיפרתי על הפרטים של החוויות הספציפיות זו בדיוק מהות הנקודה. כמעט בטוח שלא תמצאו את החוויה הסודית שתעשה לכם את הטיול באיזו כתבה באינטרנט. לדעתי, פשוט להגיע ולהסתדר זו אחלה גישה כדי למצוא אותה לבד.