מאת: נועם פוגלנסט
תמיד תפסתי את סינגפור כיעד זר ואחר. לטייל במזרח היה חלום לאורך כל חיי, והקורונה הקשתה מאוד על ההגשמה שלו.
בסוף הצלחתי השנה לנסוע לתאילנד לחודש וחצי, עם קפיצה לסינגפור. כרגיל, טיילתי עם בת הזוג שלי שווילי.
הדבר הראשון שהכה בי בסינגפור היה ההבדל האדיר בינה לבין תאילנד. אחת מדינה מפותחת בסטנדרט מערבי והשנייה מדינת עולם שלישי, וסינגפור היא לא סתם כמו עוד מדינה מערבית. היא מעצמה כלכלית כל כך מרשימה שהחליטו למקם בה את העלילה של Crazy Rich Asians (סרט כיפי וחמוד, ממליץ בחום אם לא יצא לכם). באיזור העשיר של העיר יש ארכיטקטורה מודרנית מהממת, חנויות מותגים ומסעדות מפוארות.
אז מה עשינו? אני נוהג “לטייל כדי לאכול” וסינגפור היא יעד מושלם למי שבא בגישה הזו. למדתי שבסינגפור במקום לשאול “מה הולך?” כשנפגשים, נהוג לשאול “אכלת כבר?”. בעיניי זה מרתק לחשוב מה זה אומר על התרבות ועל איך שתופסים אוכל. העיר מלאה ב-Hawker-ים, מתחמים אדירים של דוכני אוכל צפופים. האוכל הוא ברובו סיני, אבל יש ייצוג של המון מטבחים שונים מהמזרח ומהעולם. יש לסינגפור עצמה גם מנות דגל מיוחדות ולקחנו על עצמנו מטרה לטעום מהן כמה שיותר.
איך יודעים באיזה דוכן לבחור? לרוב בטיולים אנחנו מסתמכים על ביקורות ב-Google Maps אבל בדוכנים בשווקים זה לא עזר. עם הזמן למדנו לעמוד בדוכנים עם תורים ארוכים שמחכים בהם הרבה מקומיים. לא תמיד ידענו מה נזמין ולפעמים היינו צריכים להצביע ולקוות לקבל משהו שנאהב, כי בהרבה דוכנים התיאורים של האוכל היו רק בסינית. דאגנו לשווא, כי יצא שבזכות ניצול חוכמת ההמונים של המקומיים לא התאכזבנו אפילו פעם אחת.
בשלב הזה אולי חשוב לציין שלא רק אכלנו, ובין הארוחות גם למדנו הרבה: סינגפור היא מדינת אי קטנה שקיבלה עצמאות ב-1965. נקודת ההתחלה שלה בתור מדינה קטנה ללא משאבי טבע הייתה די מדאיגה. בנקודה הזו, רוב האוכלוסיה גרה בשכונות עוני, ונתח משמעותי ממנה היו מובטלים. סינגפור היא מדינה עם אוכלוסיה מאוד מגוונת: לפי וויקיפדיה, כיום כ-74% מהאוכולוסיה הם ממוצא סיני, 13% ממוצא מלאי (כלומר ממלזיה) ו-9% ממוצא הודי. בתחילת דרכה של המדינה, המגוון האתני הזה עורר סכסוכים קיצוניים בין הקבוצות השונות.
לכן סינגפור השקיעה מאמצים כדי לייצר זהות משותפת לכל האנשים השונים שחיים בה, תוך שימור וקבלה של התרבויות השונות. אפילו יש להם חג שמציין את ההצלחה שלה בתור מדינה עם מגוון אתני רחב ומקדם קבלה הדדית. אפשר לראות את המגוון בשווקי האוכל, בהם רואים ייצוג של אוכל מכל התרבויות. אפילו התפתחה שם שפה בשם סינגליש (חיבור של Singapore ו-English) המבוססת בעיקר על אנגלית, אבל גם על שלל ניבים סיניים, הודיים ומלאים. השפה מקלה על התקשורת בין האנשים והיא כל הזמן מתפתחת. סינגליש אינה שפה פורמלית במדינה, ובבתי הספר לומדים סינית מנדרינית ואנגלית. למרות זאת, הסינגליש נוכחת בחיי היומיום של רבים מהאזרחים במדינה.
בהתאם למגוון הזה, בעיר יש שכונות אתניות שונות. שכונת Little India עשתה עלינו רושם כביר וכשהסתובבנו בה הרגשנו ממש כאילו הגענו פתאום להודו. עשינו סיור בשכונת קמפונג גלאם, שכונה מלאית מוסלמית, וביקרנו מסגד מפורסם שמעוצב כמו הטאג’ מהאל. בצ’יינטאון נכנסו לחנויות בישול משונות וטעמנו דברים שבחיים לא ראינו. נכנסו לאינספור מקדשים בודהיסטים, טאואיסטים והינדים.
היחס למגוון האתני היה נראה לי כמעט מושלם מבחוץ, אבל חשוב לזכור שנקודת המבט שלי היא בדיוק זו: מבחוץ. אי אפשר לדעת אחרי שבוע של טיול האם הפלורליזם בסינגפור אכן מוצלח כפי שהוא נראה. גם לא הכול היה ורוד: למשל, העוני והלכלוך שראינו בשכונת Little India היו קיצוניים יותר משראינו אפילו בתאילנד. היה הזוי לראות את הפער בין המצב של השכונה הזו לבין השכונות העשירות האחרות בעיר.
באופן כללי, פערי מעמדות היה דבר שהעסיק אותי הרבה במהלך הטיול במזרח, ובסינגפור בפרט. היו הרבה נקודות שהכל היה נראה לי צבוע ומלא בפוזה. מכוניות היוקרה, בגדי האופנה, וגורדי השחקים הכי מרשימים שראיתי בחיים שלי עוררו בי קצת חלחלה. בטיסה של שעתיים בלבד עברנו מעוני מזעזע בתאילנד ליוקרה שקשה לכמת.
המחשבות האלה הטרידו אותי הרבה במהלך היומיים הראשונים, ואז הן הפסיקו. זו בעצמה נקודה למחשבה: איך הקושי המוסרי שהעיק עליי פשוט נרגע אחרי כמה ימים של בילויים. בסוף אפילו החלטנו להיות “עשירים” ליום אחד, אז התלבשנו בבגדים המהודרים היחידים שלקחנו לטיול הארוך והעלנו את הסטנדרט ביום הזה. הצטלמנו בקומה העליונה של מגדלי ה-Marina Bay Sands המפורסמים, ישבנו באחד הברים הטובים בעולם ואכלנו במסעדת סושי שף יוקרתית עם חומרי גלם מיפן. היה תענוג, ואני שמח שבכל זאת הצלחתי להנות גם מזה.
אזכיר שוב שסינגפור הוקמה בשנת 1965, מה שהופך אותה לצעירה מישראל. למעשה, בתחילת דרכה, סינגפור חששה משכנותיה ולכן הייתה צריכה לבקש סיוע בבנייה ובהכשרה של הצבא שלה. ישראל, שהרגע הצליחה במשימה זו בדיוק, הייתה זו שנענתה. אבל כמעט ולא ראינו זכר להתחלה הצנועה הזו כשביקרנו בסינגפור. אנחנו ראינו את התוצאה של תהליך קשה, מרשים במהירותו: מדינה משגשגת ומודרנית ומעצמה כלכלית במזרח ובעולם. הזוי לחשוב כמה שונה היה המצב שם רק לפני חמישים שנה.
בסיור שעשינו, המדריך פתח באמרה שלכל בית בסינגפור יש כיום שירותים מתפקדים ומים נקיים. בתאילנד זה ממש לא המצב, ובסינגפור עוד זוכרים שאפילו הדברים הבסיסיים הם לא מובנים מאליהם. בעיניי, אחת הסיבות המרכזיות ללכת לראות את העולם היא להיחשף לתרבויות שונות וסגנונות חיים שונים. החשיפה הזו מפתחת ומבגרת. לכן ניסיתי להמחיש כמה סינגפור הייתה הצלחה מסחררת במובן הזה. לא הזיק שהיה גם כיף בטירוף.
