מאת: נועם פוגלנסט
בליל הסדר האחרון, מצאתי את עצמי זוחל על הרצפה במועדון בלב מדריד ומחפש לא את האפיקומן, אלא את הפלאפון האבוד של חברה שלי.
הגעתי לסיטואציה הזאת כי הייתה חופשת סמסטר נוחה במיוחד השנה. אני ובת הזוג שלי מיכל (להלן שווילי) הזמנו כרטיסי טיסה למדריד לחופשה של עשרה ימים. החלטנו ללכת על שהייה ארוכה במקום אחד במטרה לחוות לעומק את העיר.
מדריד מהממת, אז מזל שהדבר הראשון שעשינו היה Free Walking Tour. אם אתם מגיעים לעיר גדולה ולא מוכרת, אני ממליץ לכם בחום לעשות סיור מהסוג הזה. זה לרוב מצוין, אפשר להכיר אנשים, ואם זה לא תופס אתכם מקסימום עוזבים באמצע. רק חשוב לזכור שלמרות שזה בחינם, המדריכים חיים מהתרומות בסוף הסיור אז חשוב לפרגן. למדריך המעולה שלנו קראו אנחל.
ממנו למדנו שהספרדים הם כמו הוביטים (אין לי כוונה להעליב אף אחד, זה ציטוט ישיר של אנחל). למה? הארוחות ביממה הספרדית הן: ארוחת בוקר, ארוחת בוקר שנייה, ארוחת צהריים, נשנוש אחר הצהריים, משקאות לפני ארוחת הערב (יחד עם טאפאס – תכף נגיע לזה) ולבסוף ארוחת ערב. אני מניח שאין איזו חובה שחלה על כל הספרדים לאכול בדיוק לפי הלו”ז הזה, אבל כן ראינו לאורך הטיול שהמסעדות מתאימות את עצמן אליו.
טאפאס זה השם למנות הקטנות המפורסמות שמגישים יחד עם השתייה בספרד. השיעור הכי חשוב שלמדנו בסיור: טאפאס הם תמיד תמיד תמיד תמיד תמיד (הוא הכריח את כל הקבוצה להגיד Always שוב ושוב כדי שהמסר יחלחל) בחינם. הרבה פעמים תיירים טועים וחושבים שטאפאס זה משהו שצריך להזמין במפורש. האמת היא שברים בספרד נוהגים להגיש טאפה ביחד עם כל משקה שמזמינים (לפחות, במקומות שאינם מלכודות לתיירים). אם המשקה והטאפה טעימים, מזמינים עוד משקה ומקבלים עוד טאפה (ואולי המקום יבחר להגיש נשנוש אחר). הטאפאס שאכלנו כללו בעיקר דברים כמו נקניקים וגבינות עם לחם. אבל במקומות פחות קונבנציונליים קיבלנו גם דברים אחרים, כמו מגש גדול עם ממתקי גומי. תמיד אפשר להזמין בנוסף גם טאפאס מפוארים יותר מהתפריט.
המדריך סיפר לנו שספרדים מתחילים ערב של בילויים בערך בשמונה. הם מתגלגלים מבר לבר וניזונים מיין וטאפאס. בערך בעשר הם (כבר קצת מתנדנדים) הולכים לאכול ארוחת ערב. בחצות מתחילה היציאה האמיתית ויוצאים לרקוד עד הבוקר. בהמלצתו של אנחל, ניסינו לחיות כמו ספרדים במשך הטיול. למרות שהפרש השעות בין ישראל לספרד הוא רק שעה (מוזר, לא? אותי זה הפתיע, כי זה בצד השני של אירופה) עדיין הרגשנו בג’ט לג. בכללי זה היה לנו קצת הרבה, אבל זו תפיסת הבילויים הכי מוצלחת שנתקלתי בה בחיים.
באחד הערבים הלכנו לסיור ברים (Pub Crawl). זו עוד דרך מצוינת להכיר עיר גדולה וגם לפגוש אנשים. דקות בודדות אל תוך ההיכרות הראשונה שלנו, המדריך של הסיור התחיל לספר לי את סיפור חייו: איך הוא היגר לבד מניגריה לאירופה בלי לדעת אנגלית ונדד לבד בין מדינות. התיידדנו עם בחור אמריקאי חמוד שעובד כטכנאי בחברת תעופה. החברה נותנת לו כרטיסי טיסה כמעט בחינם והוא מנצל את ההטבה הזו בדרך מאוד משונה: כל כמה שבועות, הוא מחליט לבלות יומיים באירופה במהלך סוף השבוע. למרות שהטיסה היא שתיים עשרה שעות לכיוון והוא נשאר בג’ט לג למשך כל הטיול. הוא הבטיח לנסות לקפוץ לישראל מתישהו. התחברנו גם עם זוג פרואנים שעפו עלינו (הרבה קרדיט מגיע לכישורי הסלסה של שווילי) והתעקשו שאנחנו חייבים לבוא לטייל בדרום אמריקה.
יש עוד שלל נקודות בהן הרגשתי חיבור עמוק למקום. למשל, הלכנו בפארק גדול בעיר וראינו פתאום כמה מבוגרים משחקים שחמט. התקרבתי אליהם, מתעניין אך קצת נבוך, והם ישר הזמינו אותי בחמידות למשחק (והתלהבו עליי כשניצחתי). נדהמנו מ-Guernica, ציור ענק ויפהפה של פיקאסו שמוחה נגד מלחמה. שתינו שוקו חם ספרדי עם פורה, הגרסה האולטימטיבית והענקית של צ’ורוס. השם פורה בהחלט הולם, כי משמעות המילה בעברית היא אלה, כמו אלה של שוטר.
מדי שנה, פסח יוצא (לא במקרה) קרוב מאוד לחג הפסחא הנוצרי. גילינו את זה בדרך הקשה, כי כמעט כל המלונות היו תפוסים בסמוך לחג. מסתבר שפסחא זה אירוע מאוד מיוחד במדריד. לפני פסחא, הנוצרים חוגגים את השבוע הקדוש. לאורך כל התקופה הזו היינו חלק מהקהלים האדירים שהגיעו לצפות בתהלוכות מרהיבות ברחבי העיר. אנשים בתלבושות דתיות מפוארות, מוזיקה, ואולי הכי מרשים: עשרות גברים סוחבים פסלים ענקיים של דמויות קודש באפריונים לאורך קילומטרים.
הלכנו לראות מופע פלמנקו, למרות שזה מיועד לתיירים (תרבות הפלמנקו המקומית מתרחשת בעיקר בדרום המדינה). ועדיין, היה מדהים. היה אפשר להרגיש את המתח והרגש בין הרקדנים והמנגנים. הריקוד הוא כולו מאולתר – חלק מהרקדנים אפילו לא התאמנו יחד לפני כן. למרות זאת, יש שפה ופרוטוקולים באמצעותם הם מתקשרים. התוצאה הייתה דרמטית, רועשת ומרגשת.
כמו בכל טיול, היו גם רגעים קשים. במהלך ה-Pub Crawl, גנבו לשווילי את הפלאפון מהתיק. מסתבר שזו סכנה בעיר, אז למי שמתכנן לבקר חשוב לשים לב. ללכת בעיגולים במועדון הצפוף ולחפש אותו על הרצפה לא היה שיא הכיף (הפלאפון לא נמצא באותו הלילה, וגם לא האפיקומן). בערב אחר, שתיתי יותר מדי והייתי צריך להתאושש פיזית ונפשית במשך יום שלם. באמצע הלילה האחרון היינו צריכים להגיע לשדה התעופה והלכנו חצי שעה בקור עם מזוודות. כנראה היינו צריכים לקחת מונית.
אבל כרגיל, זוכרים בעיקר את הטוב. עובדה שזרם לי בטבעיות להשקיע את רוב הטקסט הזה בניסיון לתפוס את הרגעים היפים: המפגשים עם התרבות, החוויות, האוכל והבילויים.
