לא רק לזכור, אלא גם להזכיר
מאת: ג’אקי רשטר
נושא השואה נלמד בישראל ובקהילות יהודיות מגיל קטן, מהסיבה הפשוטה שמדובר בסביבות אנושיות ותרבותיות הקשורות היסטורית לאותה תקופה אפלה בהיסטוריה האנושית, והן מחויבות להבטיח שהדבר לא יקרה שוב. מנגד, בעולם הרחב יותר התמונה שונה ונדיר יותר לקבל חינוך על השואה מגיל קטן, בטח כזה שמשתווה לחינוך דומה שמתקבל בישראל ובמעגלי יהדות התפוצות. באירופה נושא השואה נלמד בבתי הספר, ולמרות זאת 50% מהאירועים האנטישמים בעולם נכון לשנת 2021 התרחשו באירופה. בשנים האחרונות הקהילות היהודיות בחו”ל מנסות לחנך לנושא בעצמן ולהכשיר ולשלוח תלמידים שיסבירו ויספרו על זיכרון השואה, אבל הקושי ממשיך, וככל שהשנים חולפות הבורות, השכחה וההכחשה הופכות לנפוצות יותר בעולם.
אבל יש יום אחד בשנה בו הכל משתנה, ולו ליום אחד בלבד. ביום הזה מצופה מכל העולם לזכור, להקשיב ולדבר, כי כל פעולה אחרת פשוט תזכיר מדוע הוחלט לציין את היום הזה. בשנת 2006 החליט האו”ם להכריז על ה-27 בפברואר, יום שחרור מחנה אושוויץ, כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ומרגע זה הפכו האו”ם והמדינות החברות בו לעוד חלק במאבק המתמיד של העם היהודי לזכור ולא לשכוח.
קהילות בחו”ל ושגרירויות מדינות העולם מקיימות מדי שנה טקסים, ובכל שנה שגרירות אחרת מתחייבת לקחת על עצמה את הטקס ולהמשיך לזכור ולהזכיר בדרכה. ניצולים, צאצאי ניצולים, ויהודים הולכים לבתי הספר כדי להקשיב ולספר על אשר חוללו הנאצים בעם היהודי. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מפנה מקום להקשבה, ולשאלות שעולות באופן טבעי מהרצון להבין איך האנושות עשתה לעצמה דבר כל כך נורא.
יום אחד בשנה כמובן אינו מספיק, אבל גם יום אחד הוא בעל כוח אדיר להגיע למגוון רחב של אנשים שיירכשו מודעות לזוועות שהתרחשו באירופה תחת השפעת הנאצים. יום הזיכרון הבינלאומי לשואה הוא חלק חשוב בהבטחה שלנו לא רק לזכור אלה גם להזכיר, והדרך היחידה למלא את שתי המטרות הללו היא ללמד ולהעביר את המסר לכל העולם, גם לאלו שמנסים לשכוח או להכחיש אותו.