כשהתדר מדויק, כל הכוחות מתכנסים, על רקע המבדיל בין קודש לחול. פאני בן-עמי רבינוביץ’, נשיאת האגודה, מסכמת מנקודת מבטה את משלחת אגודת הסטודנטיות והסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה למרוקו לשנת 2019
“זה לא טיול שורשים, זו משלחת אקדמית. הראשונה מטעם אגודת סטודנטים אוניברסיטאית. נפגש עם דוברים, נראה אנשי ציבור, נלך למוזיאון ונדבר על המצב הגיאו פוליטי של מרוקו. תהיה גם קצת קהילה.”
ככה הכרזתי במיונים למשלחת. והאמת… שטויות במיץ.
איך שנחתנו בקזבלנקה, נסענו לבית כנסת בית אל – מול בית הכנסת עדיין עומד בית סבי וסבתי. סבתא תמיד אמרה שכדאי לגור ליד בית כנסת – מובן שהתרגשתי עד עמקי נשמתי, והשורש הוא שתפס אותי על ההתחלה. אחרים התרגשו איתי גם. תחנת השורש השנייה היתה בית העלמין “בית החיים” – סבא וסבתא רבתא עדיין שם. שני חברי משלחת התלוו אלי – “במקרה” היה לו בתיק כיפה, ולה “במקרה” היה כיסוי ראש. אפילו לא עצרנו במלון. רבקה אמרה לי: “פאני, תראי כמה קברים יהודים, אני מרגישה שאני קוראת תהילים בשביל כולם. בטח יש פה כאלו ששנים לא ביקרו אותם.”
השורש היהודי נטמע במרוקו עמוק. ידעתי שיהודי מרוקו מתגעגעים למרוקו, אבל לא היה לי מושג עד כמה מרוקו מתגעגעת ליהודיה. בתי כנסת ובתי עלמין שמורים ומתחדשים, לימודי שואה בתכנית הלימוד, מוזיאון יהודי ראשון בארצות ערב. בכל מקום ועם כל דובר שדיברנו, היתה התעקשות שאין פה שום עניין פוליטי מלבד הכרה עמוקה בשורשיה המייסדים של מרוקו – האמז’ירים והיהודים. אני חשבתי בלב איזו אחדות גורל מטורפת, בשני מסמכי מדינה מכוננים שאני מכירה מצויינת היהדות במפורש: חוקת מרוקו ומגילת העצמאות של ישראל. איך יכול להיות שבמרוקו מבינים את הסיפור היהודי וחלקים מאיתנו עדיין שואלים אם הוא הכרחי?
קהילה יהודית הרמונית ויחסית אהובה עזבה כמעט ביום אחד לארץ הקודש, מהטודרה ועד קזבלנקה. למה זה קרה? ניסינו להבין. חלק טענו שהקטליזטור היה הקמתה של מדינת ישראל והאיום שחשה הקהילה על מקומה, חלק טענו שניצלו הזדמנויות, אבל אני ידעתי: סבתא שרטטה את הציונות “אה לה מרוקו” כל הזמן. הכמיהה לירושלים לא עזבה אף אחד, וברגע שניתן האות – נגמר. אתחלתא דה גאולה. אנחנו הדור שבין גלות לגאולה. זו תובנה קשה שהיתה לי בדרך… עם כל היופי המטריף הפיזי והאנושי של מרוקו, הכבוד למקורות, קבלת האדם והטרנקילה המוטמעת, מרוקו התרבותית שלי נמצאת באור יהודה ובנתיבות המבוגרת הרבה יותר מאשר בקזבלנקה של היום. היא חיה בעיקר בלב שלי ושל מי שמכיר.
לשמחתי, וממש כפיצוי – בגזרת הפנים יצאנו מחוברים זה לזה, לאדם ולמקום בלב ובנפש. מתוך השלום הפנימי והחיצוני השתכנענו באמת ששותפות יהודית-מוסלמית יכולה לקרות, ועוד ממקום שכל אחד חי את חייו ומנהגיו. שלום עושים מתוך בטחון זהותי. עם כל הרצון שלי להפוך את הסיפור המרוקאי למשלחת מלאת גינונים בסורבון, עוד במפגש במוזיאון היהודי בקזבלנקה האוצרת המוסלמית בחרה שלא לעשות לנו סיור נוקשה בהתאם לפרוגרמה, ועצרה לשאול כל אחת ואחד מאיתנו – “מאיפה ההורים שלך?”. חשבתי לעצמי שאין יותר מרוקאי מהמשפט “הבת של מי את?” – השורש במרוקו חזק והוא בכל העולמות. ניתן למצוא אותו ברופאים וברוכלים, באקדמיה ובשוק.
“זה גם הסיפור שלי!”, “איך העזו לא לספר לי אותו?” – הסיפור של יהדות מרוקו הוא סיפור מדהים, כך אמרו לי שלושה חברי משלחת שאינם בני ובנות העדה. ההלם שלהם גרם לי לתחושת הערבות ההדדית שחשתי בפולין. סוף סוף הפאזל מתחבר, ומספר לבבות זו התחלה טובה ?
זהו הסיפור שלי. ההתחקות אחר מסלול הספר בתפוצות, על כל גווניו, הוא-הוא הסיפור היהודי המלא!
– פאני בן-עמי רבינוביץ, נשיאת אגודת הסטודנטיות והסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה
בחודש מרץ 2020 האגודה יוצאת למשלחת סטודנטיאלית לאתיופיה!
>> לחץ/י כאן לפרטים נוספים